פילוסופיה וערך חיים

Fri, 12 Dec 2008 18:05:51 +0200

כיוון שדת הינה צורה קדומה של פילוסופיה— הניסיון להציג תמונת מבט כוללת של המציאות— רבים מהמיתוסים המתוארים בה מציגים תמונה מעוותת וקשה לתפיסה אודות קיום האדם, בצורת משלים מוגזמים בעלי קשר מזערי למציאות. אחד מהמשלים הללו, שהאדם מוצא כמבעית במיוחד, מתייחס למיתוס בדבר קיומו של רשם על-טבעי, ששום פעולה אינה נסתרת מפניו. רשם זה, מקטלג את מעשיו של כל אדם— הטובים והמושחתים, האציליים והשפלים— וביום הדין מעמת אותו עם מעשיו.

מיתוס זה נכון באופן פסיכולוגי, אך לא באופן אקזיסטנציאליסטי. הרשם חסר-הרחמים מיוצג במנגנון תת-המודע של האדם; רישום זה מהווה את ערך החיים שלו.

ערך חיים הינו מושג קדם-תפיסתי המקביל למטאפיסיקה. זהו אומדן רגשי המשלב, בתת-המודע, את האדם ואת הקיום. אומדן זה הוא שמעצב את תגובותיו הרגשיות ומהות אופיו של אדם.

זמן רב לפני שהאדם בוגר מספיק בשביל להבין מהי מטאפיסיקה, הוא בוחר, מגבש כושר-שיפוט ערכי, מתנסה ברגשות ומגבש, במרומז, השקפה על החיים. כל בחירה ושיפוט ערכי מרמזים על השקפת חייו ועל אופן תפיסתו את פעולת היקום שסביבו— בעיקר הם מורים על יכולתו להתמודד עם העולם. האדם יכול להסיק מסקנות אמיתיות או שקריות; או שהוא יכול להשאר פאסיבי מבחינה שכלית ופשוט להגיב למאורעות הפועלים עליו (כלומר, רק להרגיש). לא חשוב איזה מהמקרים מתאר את השקפתו של אדם, מנגנון תת-המודע שלו מסכם וממזג את פעילותו הפסיכולוגית, את מסקנותיו, תגובותיו או התחמקויותיו לידי סכום רגשי אחד— סכום היוצר תבנית התנהגותית המשמשת והופכת למנגנון אוטומטי שתפקידו להגיב למתרחש בעולם. מה שהחל אצל האדם כסדרה של מסקנות נפרדות וזהירות (או התחמקויות) לגבי בעיותיו האישיות, הופך להרגשה כללית לגבי היקום, תפיסה מטאפיסית מרומזת הבאה לצד רגש בסיסי ועקבי, אשר מעודד לפעולה— רגש הנוטל חלק ביתר רגשותיו וחותר תחת נסיונו.

זהו ערך חיים.

כל עוד האדם פעיל מבחינה שכלית, כלומר, מונע על ידי הרצון לדעת, להבין, שכלו מתכנת את "המחשב הרגשי"— וערך החיים שלו מתפתח כשותף מבריק המקביל לפילוסופיה הגיונית. אך במידה והאדם יתחמק מהפעלת שכלו, "מחשבו הרגשי" יתוכנת על ידי כל גורם השפעה מיקרי; רושם אקראי, אסוציאציה, חיקוי, על ידי נסיון לטענות סביבתיות לא מבוססות או על ידי אוסמוזה תרבותית. אם תרדמה מחשבתית או התחמקות הן השיטות המנטליות העיקריות על פיהן יפעל אדם, התוצאה תהיה ערך חיים הנשלט על ידי פחד— נפש חסרת צורה, כמו חימר שנרמס בטביעות רגלים שפונות לכיוונים מנוגדים. (בשנים מאוחרות של חייו, אדם כזה זועק כי איבד את זהותו העצמית; העובדה העצובה היא שהוא מעולם לא רכשה.)

על פי טבעו, האדם, לא יכול להמנע מהכללות; הוא אינו יכול לחיות מרגע לרגע, ללא הקשר, ללא עבר ועתיד; הוא אינו יכול להמנע מיכולתו לבצע אינטגרציה של ידע, כלומר הוא אינו יכול לסלק את יכולתו התפיסתית, ולהגביל את תודעתו לטווח התפיסתי החושי של חיה. בדיוק באותו אופן שלא ניתן למתוח את מודעותה של חיה לעסוק בהפשטות, לא ניתן לצמצם את מודעותו של האדם לעיסוק רק בעצמים מיידים ונוכחים. מערכת האינטגרציה האנושית, מערכת עצומה ומורכבת, קיימת מיום היוולדו של האדם; ובחירתו היחידה של כל אדם היא להכווין אותה או להיות מוכוון על ידיה. כיוון שפעולת בחירה— הליך מחשבתי— נחוצה בכדי לעשות שימוש במנגנון האינטגרציה לצורך תכלית הכרתית, האדם יכול להימנע ממאמץ זה. אך אם יבחר להתחמק מפעולה הכרתית מודעת, המקריות תיטול פיקוד: המנגנון יפעל בעצמו, כמו מכונה ללא נהג; מערכת האינטגרציה תמשיך ליצור הכללות והפשטות, אך בצורה עיוורת, ללא התאמה, באופן אקראי— לא ככלי של ההכרה, אלא ככלי מעוות, הזייתי וסיוטי, הפועל להחריב את מודעותו של האדם המחזיק בו.

ערך חיים נוצר על ידי תהליך הכללה-רגשית שניתן לתאר כשותף מקביל ולא מודע של תהליך ההכללה-המודעת, כיוון שגם הוא מהווה הליך של מיון ומיזוג. ההכללה-הרגשית פועלת למיין דברים על פי הרגשות שהם מעוררים— כלומר, לקשור יחדיו, על ידי אסוציאציות או קונוטציות (איחוד משמעויות), את כל הדברים המסוגלים לגרום לפרט לחוש באותו רגש (או רגש דומה). לדוגמא: שכונה חדשה, תגלית, הרפתקה, מאבק, ניצחון— ומנגד: השכנים שבדלת ליד, סיפור מדוקלם, פיקניק משפחתי, נוהג מוכר, נוחות. וברמה משמעותית יותר: אדם כביר, קו הרקיע של העיר ניו-יורק, נוף מואר על ידי השמש, צבעים טהורים, מוסיקה נלהבת— ומנגד: אדם עלוב, כפר ישן, נוף מעורפל, צבעים "בוציים", מוסיקה עממית. אילו רגשות פרטיקולריים יתעוררו על ידי הדברים שבדוגמא, קשורים לאופן שהאדם תופס/מתייחס אל עצמו. עבור אדם בעל ערך-עצמי רב, הרגשות המאחדים את העצמים הראשונים בדוגמאות שנתתי כוללים התפעלות, התרוממות רוח, תחושת אתגר; ומנגד הרגשות המאחדים את העצמים האחרונים בדוגמאות שנתתי כוללים תיעוב או שיעמום. עבור אדם חסר ערך-עצמי, הרגשות המאחדים את העצמים הראשונים בדוגמאות שנתתי כוללים פחד, אשמה, כעס; ומנגד הרגשות המאחדים את העצמים האחרונים בדוגמאות כוללים הקלה מפחד, השבת הביטחון, הביטחון הלא-תובעני של הפסיביות.

אפילו שהפשטות רגשיות אלו גדלות לתפיסה מטאפיסית אודות האדם, מקורן באופן בו אדם מעריך את עצמו ותופס את קיומו העצמי. קנה-המידה הלא-מילולי, לא-מודע היוצר את הפשטותיו הרגשיות הוא: "הדבר שחשוב לי" או: "סוג היקום שמתאים עבורי, שבו ארגיש בבית". ברור אם כן, שלתפיסתו המטאפיסית הלא-מודעת של האדם אודות המציאות (אם היא תואמת את העובדות או סותרת אותן) השלכות פסיכולוגית משמעותיות.

מושג המפתח, בהתהוות ערך החיים, הוא המונח "חשוב". מושג זה, שייך לממלכת הערכים, שכן הוא מרמז על תשובה לשאלה: חשוב למי? אך אם זאת משמעות המושג "חשוב" שונה מערכים מוסריים. "חשוב" לא בהכרח מציין "טוב", הוא מציין "איכות, תכונה או עמדה הזוכה לתשומת-לב או עיון". מה, במובן המהותי, זוכה בתשומת ליבו או עיונו של הפרט? המציאות.

"חשוב"— במשמעותו הבסיסית, להבדיל מאופן שימושו השטחי והמוגבל— הינו מונח מטאפיסי. זהו מונח הקשור לתחום במטאפיסיקה המשמש כגשר בין האונטולוגיה והאתיקה: תחום המעצב את התפיסה המהותית אודות טבעו של האדם. תפיסה זו מקיפה את התשובות לשאלות כגון: האם היקום ניתן לידיעה או לא, האם לאדם קיימת זכות בחירה או לא, האם האדם יכול לממש את שאיפותיו בחייו או לא. התשובות לשאלות אלו הן "שיפוט ערכי מטאפיסי", שכן הן מהוות את בסיס האתיקה.

רק ערכים אלו, שהאדם תופס או גדל לתפוס כ"חשובים", הם שמייצגים את תפיסתו המרומזת (הלא מנוסחת) אודות המציאות, תפיסה הנותרת בתת-המודע ומעצבת את ערך החיים שלו.

"חשוב להבין דברים"— "חשוב להישמע להורי"— "חשוב לפעול בעצמי"— "חשוב לספק אנשים אחרים"— "חשוב ללחום על מה שאני רוצה"— "חשוב לא ליצור אויבים"— "חיי חשובים"— "למה שאני אסתכן?" האדם הוא יצור בעל נפש הנוצרת באופן עצמאי— וממסקנות מסוג זה נפשו מתהווה (באומרי "נפש" כוונתי ל"מודעות").

ערך החיים של אדם מהווה את המכלול השלם של ערכיו הבסיסיים.

ערך החיים מייצג את מכלול הערכים הראשוני של האדם, מכלול הנשאר במצב נוזלי, פלסטי, קל לשינוי, שיאפשר לאדם, הפועל לאסוף ולבסס ידע, להגיע לשליטה תפיסתית מלאה, שליטה שתניע את מנגנונו הפנימי. בשליטה תפיסתית מלאה כוונתי להליך מיזוג תפיסתי המכוון על ידי ההכרה— כלומר, על ידי פילוסופית חיים מודעת.

כשהגיע לגיל בגרות, לאדם ידע מספק לעסוק במהויות רחבות; זה השלב בו מזהה הנער כי עליו לתרגם את ערך החיים חסר הלכידות (המבולבל) שלו לידי תנאים הכרתיים מסודרים. זה השלב בו הנער מחפש להסביר מהי משמעות החיים, את עקרונותיו, שאיפותיו, ערכיו— זהו החיפוש המהותי אחר הכרה עצמית. כיוון שדבר, בתרבותנו חסרת הרציונליות, לא נעשה בכדי לעזור לרוחו הצעירה של הנער להגיע לבגרות, ומנגד כל שניתן נעשה בכדי לעכב, לשבש, לסכל את חיפושו, התוצאה היא נוער משתולל, היסטרי ולא הגיוני שמאפיין רבים מהצעירים של ימינו. נוער הסובל מייסורי אי-מימוש— מוחות העוברים תהליך של ניוון בשלב בו הטבע ייעד להם התפתחות.

המעבר מהנחייתו של ערך החיים להנחייתה של פילוסופיה מודעת מאופיין בצורות רבות. לילד מודע לחלוטין, זהו הליך טבעי ומרתק, גם אם הוא קשה— הליך נתינת תוקף או תיקון תפיסותיו המרומזות אודות תנאי קיום האדם; הליך המאפשר להפוך תחושה שאינה מובעת במילים לידי ידע מנוסח המאפשר את הבסיס, התשתית האינטלקטואלית, שתנתב את מסלול חייו. התוצאה היא אישיות מאוחדת באופן מלא, אדם אשר נפשו ורגשותיו נמצאים בהרמוניה, שערך חייו תואם את תפיסותיו ההכרתיות.

הפילוסופיה אינה מחליפה את ערך החיים, אשר ממשיך לפעול כמכלול שלם של ערכי האדם. אך הפילוסופיה קובעת את קנה-המידה לאינטגרציה הרגשית שיערוך בהתאם לתפיסה מלאה ועקבית אודות המציאות (כל עוד הפילוסופיה אותה יחזיק תהיה הגיונית). במקום לגזור, באופן תת-מודע, מטאפיסיקה מרומזת מתוך שיפוטו-הערכי, מסוגל האדם לגזור תפיסתית את שיפוטו-הערכי מתוך מטאפיסיקה מפורשת ומנוסחת כהלכה. ובהמשך, רגשותיו מתפתחים מתוך שיפוטים המשוכנעים באופן מלא. המוח מוביל, הרגש עוקב.

להרבה אנשים, תהליך המעבר מהנחייתו של ערך החיים להנחיית פילוסופיה מודעת אינו מתרחש לעולם: שכן הם נמנעים מכל ניסיון ליצור אינטגרציה, ניסיון לרכוש הכרה מודעת, אודות הידע שהם מחזיקים, ולכן הם תלויים ברחמי ערך חייהם, שאינו מובע כהלכה, אך מהווה את מדריכם היחיד.

לרוב האנשים, מעבר זה הינו תהליך מעונה שאינו ממומש באופן מלא. הליך המניב סתירה פנימית יסודית— עימות בין מסקנות תבוניות לבין ערך חיים מדוכא, לא מזוהה (או רק מזוהה חלקית). לעיתים קרובות, המהלך אינו מלא, כמו במקרה של אדם שמסקנותיו אינן עולות מפילוסופיה משולבת במלואה, אלא מפילוסופיה המהווה אוסף של רעיונות שרירותיים, חסרי קשר ולרוב גם סותרים, רעיונות שאינם מסוגלים לשכנע את שכלו כנגד כוחו של הלא-מודע המטאפיסי. במקרים אחדים, ערך חייו של האדם טוב (קרוב יותר להצגת האמת) מהרעיונות אותן הוא מחזיק במודע. במקרים אחרים, ערך חייו גרוע בהרבה מהרעיונות אותם הוא מתיימר להחזיק, ללא יכולת יישום מלאה. למרבה האירוניה, במקרים אלו, רגשותיו של האדם, הם הפועלים כנוקמים מטעם תבונתו המוזנחת או הנבגדת.
בכדי לחיות, על האדם לפעול; בכדי לפעול, עליו לבצע בחירות; בכדי לבצע בחירות, עליו להגדיר קוד ערכי; בכדי להגדיר קוד ערכי, עליו לדעת מה הוא והיכן הוא נמצא— כלומר, על האדם להכיר את טבעו (כולל מקורות הידע שלו) ואת טבעו של היקום בו הוא פועל— כלומר, הוא זקוק למטאפיסיקה, אפיסטמולוגיה, אתיקה, משמע, הוא זקוק לפילוסופיה. האדם אינו יכול לברוח מצורך זה; חלופתו היחידה היא בין פילוסופיה שנבחרה מתוקף פעולה תבונית ומנגד פילוסופיה שנבחרה במקרה.

אם מוחו אינו מעניק לו תפיסה כוללת של המציאות, ערך חייו ימלא חוסר זה. אם יכנע למאות השנים של התקפות מתוכננות וחוזרות נגד השימוש בתבונה— לטובת מסורת המציעה אי-תבוניות זדונית או הבלים לא מוסריים במסווה של פילוסופיה— אם יכנע, באדישות או במבוכה, יתחמק מבעיות מהותיות ויעסוק רק בבעיות קיומו היום-יומי, ערך חייו יתפוס את המושכות על חייו: לטוב או לרע (לרוב, יהיה זה לרע), יהיה האדם נתון לרחמיה של פילוסופיה לא-מודעת, שאותה הוא אינו מכיר, לא בדק ולא הבין שאימץ.

ואז, כפי שפחדיו, חרדותיו ואי-וודאותו מתעצמים משנה לשנה, מוצא עצמו אדם חי עם תחושת אבדון לא מוכרת ובלתי ניתנת להגדרה, במאין צפייה ליום-דין הממשמש ובא. מה שהוא אינו יודע זה שכל יום מחייו הינו יום-דין— היום שבו יש לשלם על ההשתמטות, השקרים, הסתירות, הרישומים הריקים מתוכן, שנרשמו על ידי תת-המודע על מגילות ערך חייו. ומתוך הרישומים הפסיכולוגיים מהסוג הזה הרישומים הריקים מתוכן הם החטאים השחורים ביותר.

לאחר שנרכש, ערך החיים, אינו נושא סגור. ניתן לשנותו ולתקנו— בנעורים, בקלות, כל עוד הוא עדיין גמיש, או על ידי מאמץ ארוך ומסובך יותר בשנים מאוחרות יותר. כיוון שערך החיים מהווה סכום רגשי, הוא אינו יכול להשתנות לאור החלטה רצונית. הוא משתנה אוטומטית, אך רק לאחר תהליך פסיכולוגי ארוך של הכשרה מחדש, שיתרחש אם ולאחר שאדם ישנה את הנחות היסוד הפילוסופיות שלו.

בין אם יתקן את ערך חייו או לא, בין אם יתאם אובייקטיבית את המציאות או לא, בכל שלב או מצב של תוכנו המדויק, ערך החיים ממשיך להחזיק בתכונה אישית משמעותית; הוא משקף את ערכיו העמוקים ביותר של אדם; והוא נחווה על ידו כאופן של זהותו האישית.

ערך החיים של אדם ספציפי, הינו קשה לתיאור כיוון שקשה לבודד את מרכיביו: הוא נוטל חלק בכל פרט בחייו, בכל מחשבותיו, רגשותיו, פעולותיו, בכל תגובותיו, בכל בחירותיו וערכיו, בכל מחווה ספונטנית, באופן תנועתו, דיבורו, חיוכו, בסך כל אישיותו. זה מה שעושה אותו ל"אישיות".

מתוך בחינה עצמית, ערך החיים האישי מתנסה כמוחלט וכעיקר שאין לשנותו— כדבר שבו לא מפקפקים, כיוון שהמחשבה לפקפק בו לא עולה לעולם. בראייה מבחוץ, ערך חייו של אדם אחר מתגלה כרושם מיידי, אך לא מוגדר— בעל היכרות קצרה ביותר— רושם שלעיתים נתפס כוודאות, אך באופן מרגיז ביותר נשאר חמקמק כאשר מנסים לאמתו.

הליך זה, מוביל אנשים רבים להניח כי ערך החיים שייך לתחום של תפיסה בלתי אמצעית מיוחדת, תחום הניתן לצפייה בעזרת התגלות מיוחדת שאינה תבונית. ההיפך הגמור הוא הנכון: ערך החיים אינו מוחלט שאין לשנותו, אלא הוא סכום מורכב; ניתן לחוש בו, אך לא ניתן להבינו, בתגובה אוטומטית; בכדי להבינו, יש לנתחו, לזהותו ולאמתו באופן תבוני ומושגי. הרושם האוטומטי— אודות עצמך או אודות אחרים— מהווה את ההנחייה הראשונית בלבד; במידה ורושם ראשוני זה ישאר "לא מתורגם", הוא עלול להתגלות כמנחה מוליך שולל. אך אם וכאשר תחושה לא-מוחשית זאת נתמכת ומתלכדת עם מסקנות מודעות ותבוניות התוצאה היא הוודאות הצוהלת ביותר שאדם יכול לחוות: זהו המיזוג בין תבונה וערכים.

ישנם שני תחומים בחיי האדם המהווים ביטוי לערך החיים: אהבה ואומנות.

אני מתייחסת לאהבה רומנטית, במובן הרציני של המונח— להבדיל מהתאהבות טפשית ושטחית של אלו שערך חייהם נעדר ערכים עקביים, כלומר, נעדר תחושות אחרות פרט לפחד בלתי פוסק. אהבה היא תגובה לערכים. אדם מתאהב בערך החיים של שותפו— במכלול היסודי, באופן המהותי בו אדם ניצב אל מול המציאות, אשר מהווה את האישיות. אדם מתאהב בהתגלמות הערכים המהווים את אופיו של שותפו, ומשתקפים במטרותיו הרחבות ביותר ובמחוותיו הקטנות ביותר, היוצרים את סגנונה של נפשו— הסגנון האישי של מודעות מיוחדת, ובלתי נתנת להעתקה או להחלפה. קנה-המידה הוא ערך החיים האישי של הבוחן, המגיב לערכיו הבסיסיים והאישיים, כאשר הוא מזהה אותם אצל אדם אחר. לא מדובר בהצהרה קולית (למרות שאלו אינן בלתי קשורות); מדובר בהרמוניה עמוקה בין המודע ותת-המודע.

טעויות והתפכחויות טרגיות מאשליות ייתכנו בתהליך ההכרה הרגשי הנזכר לעיל, כיוון שערך החיים, בעצמו, אינו מדריך הכרתי אמין. ואם קיימות דרגות של רוע, אז אחת מהתוצאות הרעות והחמורות ביותר של המיסטיקה— בכל הקשור לסבל אנושי— היא האמונה שאהבה היא עניין "של הלב", ולא של התבונה, שאהבה היא תחושה עצמאית מהגיון, שהאהבה עיוורת ואטומה לכוחה של הפילוסופיה. האהבה מהווה את הביטוי של הפילוסופיה— של סך פילוסופי בתת-המודע— וייתכן ששום תחום אחר בחיי האדם אינו נזקק כל כך לכוחה המודע של הפילוסופיה באופן כה נואשות. כאשר כוח זה נקרא לאמת ולתמוך באומדן רגשי, כאשר אהבה היא איחוד מודע בין הגיון ורגש, בין תבונה וערכים, אז— ורק אז— היא מהווה את הפרס העליון לחיי האדם.

אומנות היא יצירה בררנית של המציאות הנסמכת על השיפוט הערכי המטאפיסי של האומן. היא המאחד הגשמי של תפיסותיו המטאפיסיות של אדם. היא הקול של ערך חייו. וככזאת, האומנות כפופה להילה המסתורית, לסכנה, לטרגדיה— ולעיתים לתהילה— המתבטאת באהבה הרומנטית.

מכל תוצרי האדם, ייתכן שהאומנות היא החשובה ביותר באופן פרטי לאדם ואם זאת הברורה במידה המועטה ביותר.

(פברואר 1966).

המאמר מופיע בספרה של איין ראנד:
The Romantic Manifesto
בשם:
Philosophy and Sense Of Life

מבוא לאובייקטיביזם

Thu, 20 Nov 2008 19:28:24 +0200

ערב טוב,
לפני שאתחיל להציג את הפילוסופיה של איין ראנד, עליי לשכנע אתכם מדוע עליכם להתעניין בפילוסופיה של מישהו? ומדוע בני אדם זקוקים לפילוסופיה?
לשם כך, עלינו להבין מה היא פילוסופיה. בהגדרה מתומצתת, פילוסופיה, היא התחום החוקר את הקשר בין האדם למציאות, והיא נחלקת לחמישה ענפים עיקריים: (ארשום אותם על הלוח. יש חשיבות הגיונית וברורה למבנה ולקשר בין הענפים.)
אונטולוגיה— היא הענף החוקר את טבעו של היקום כשלם. מה אמיתי? כיצד המציאות פועלת? האם יש שתי מציאויות? וכו'...
אפיסטמולוגיה— תורת הידע וההכרה. כיצד אנו יודעים שאנו יודעים? את מה ניתן לאפיין כידע? אילו מבחנים צריך רעיון לעבור לפני שנוכל לקבוע ש-"אנו יודעים"? האם באמת ניתן לדעת? האם ניתן להיות בטוחים? כל השאלות אודות ידע והכרה הם מעיסוקה של האפיסטמולוגיה.
שני ענפים אלו מהווים את הבסיס לכל פילוסופיה. ומהם צומח הענף המרכזי במבנה הפילוסופיה (לא הבסיסי)— אתיקה, או בשמה הנרדף, מוסריות.
האתיקה מעניקה לאדם את מערכת הערכים, מולה הוא בוחן את פעולותיו ובחירותיו. כיצד עלינו לחיות? מה היא מטרת החיים? מה צודק? מה גורם לעוול?
בהמשך המבנה, נגזרים מהאתיקה שני ענפים נוספים: פוליטיקה— שהינה הענף החוקר את טבעה של החברה ואת תפקידה הראוי של הממשלה.
והענף הנוסף הוא האסתטיקה— שהיא הפילוסופיה של האומנות. מה יחשב כיצירת אומנות? מה הופך יצירת אומנות לטובה, או גרועה? כיצד קובעים אמות-מידה לבחון אומנות?
ההסתכלות השלמה, של חמשת הענפים מתארת את הקשר בין האדם למציאות. כיצד הוא יודע? איך עליו לחיות? ומכך, כיצד יפעל בזירה הפוליטית והאומנותית.
הדבר הראשון שעלינו להבין בנוגע לפילוסופיה, הוא, שלא ניתן לברוח מהעיסוק בה. ניתן, כמובן, להתעלם ממנה במודע, אך בתת המודע לא ניתן לשלוט באופן רצוני. תת-המודע ימשיך לקלוט מידע מהעולם הסובב אותנו בנוגע לכל השאלות שהעליתי קודם. האדם יכול להחזיק ברעיונות עקביים או סותרים, אך, חשוב לזכור, שהעיסוק בפילוסופיה אינו דומה לעיסוק בפיסיקה, או באסטרונומיה, או בזואולוגיה— אשר לימודם אינו חיוני לחייו התקינים של האדם. השאלות המעסיקות את הפילוסופיה, מהותיות לכל אדם החי את חייו, ולכן, בצורה כזאת או אחרת, אפילו אם רעיונותינו/ תפיסותינו סותרים, אנו חייבים להחזיק בדעה אודותיהן.
אתן דוגמא מענף האתיקה. ברצונך לבחור מקצוע. בחרת לעסוק כרופא במגזר הפרטי. האם הבחירה חיובית? האם היא שלילית? רבך, אמך, או חמותך אומרים לך "שבחירתך מאוד אנוכית". "כל מה שמעניין אותך זה כסף". "עליך לשאוף להיות מיסיונר, כמו ד"ר אלברט שוויצר, ולטפל בחולים נזקקים באפריקה". "עליך להיות לא אנוכי". "עליך להקריב עצמך עבור אחרים". אתה מחזיק בדעה משלך אודות הנושא. היא יכולה להיות סותרת, ועלולה לגרום לך להרגיש אשם, אך אינך יכול להתחמק מהתשובה לשאלה "מי הוא שראוי להרוויח מפעולותיך?" אם תנסה להתחמק ממתן תשובה לשאלה זו בכך שתאמר "מי יודע לענות על שאלות כאלו?", "אין תשובות מוחלטות", "אף אחד לא יכול להיות בטוח אודות דבר בחיים", אנו שבים לעסוק באפיסטמולוגיה. ואם תשובות אלו אמיתיות, כיצד תבסס מהו ידע?. האם תפנה לאחרים?— זוהי אחת מהתאוריות המקובלות באפיסטמולוגיה. האם תערוך משאל בכדי לקבוע מה אמיתי? אך כיצד האחרים יודעים במה להאמין? האם הם מקבלים את הידע מאלוהים? האם אלוהים מתגלה לאנשים מיוחדים בלבד? האם תפנה לתורת ההגיון? מהי תורת ההגיון? מה אם מישהו יאמר "הגיוני עבורך אינו הגיוני עבורי!" האם תסכים אם אימרה זו? עליך להחזיק בדעה כלשהי, אחרת לא תוכל להחזיק בשום רעיון.
נניח ותאמר "אני לא מבין דבר לגבי הנושא, אך כפי שאומר השיר, 'חמישים מיליון צרפתים אינם טועים' ולכן אנהג כמוהם", זוהי טענה אודות המציאות— היא אומרת, שאם חמישים מליון אנשים אינם יכולים לטעות, אז טבעה של המציאות נקבעת על פי הסכמת הרוב. או שמא קיימת מציאות קבועה? אם המציאות קבועה, חמישים מיליון צרפתים יכולים לטעות, לא? ואני לא חושב שאני צריך להדגים פוליטיקה ואומנות.
הפילוסופיה האוביקטיביסטית קובעת, שבצורה כזאת או אחרת, כל בני האדם מחזיקים בדעה לגבי שאלות אלו, שהינן מהותיות לחייו של אדם. התשובות לשאלות אלו, הן שמעצבות את אישיותך, בחירותיך, ואת ההיסטוריה האנושית כולה.
כעת, הבה נבחן בקצרה כיצד הפילוסופיה האוביקטיביסטית מתייחסת לענפי הפילוסופיה השונים.
באונטולוגיה, מילת המפתח תהיה "קיום", או "מציאות". באוביקטיביזם, אנו מתחילים אם האקסיומה "הקיום קיים!", "יש משהו". מה זה המשהו הזה? הוא אינו נסתר. כל הנראה, כל מה שנגלה לחושים, מהשמיים ועד לבקבוק הזה, סכומם מהווה את הקיום, את המציאות. זוהי האקסיומה הבסיסית ביותר באוביקטיביזם. "הקיום קיים!"
מהו החוק הבסיסי ביותר של המציאות? פשוט מאוד. חוק הזהות. שנהגה לראשונה על ידי איזה פילוסוף? אריסטו!
חוק הזהות קובע, כי A הוא A. כלומר, "דברים הם מה שהם". אם תכשל במבחן, אז למרות העצב שזה גורם לך נכשלת. זאת עובדה. אולי תצליח לשכנע את המורה לשנות את הציון על הנייר, אולם הביצוע שהוביל לכשלון עדיין נובע מחוסר-ביצוע. זהות זאת נכונה לכל עובדה אנושית, או אחרת. אם כך, אנו טוענים, שהמציאות, בהיותה כפי שהיא, מתקיימת באופן עצמאי מאלו התופסים אותה. חופשייה מתפיסות אישיות, איזו מילה אחרת קיימת לחופש מתפיסה אישית? אוביקטיבית! ולכן, אם חמישים מיליון צרפתים, או כל מספר אחר, גדול או קטן, רוצים שמשהו יחשב כאמת, בפועל הוא אינו הופך לאמת בגלל שהם החליטו. אתה יכול לרצות, להשתוקק, להאמין, לבד או יחד אם שאר בני-האדם, כל זאת אינו משפיע כלל על המציאות. המציאות מתקיימת כפי שהיא, A הוא A, ללא כל קשר לתפיסת שכלו, או אמונתו, של האדם.
כיוון שהמציאות היא מה שהיא, אנו גורסים באוביקטיביזם, כי היא חופשייה מכל מודעות אחרת. והנציג העקרי בנושא זה, אם אינך מאמין שהמודעות האנושית היא השולטת במציאות, הוא האיש שלמעלה, יישות על-טבעית ומוכרת ברבים כאלוהים. ולכן, באותו אופן, בו אנו דוחים, כי תוכן מודעות בני-האדם מסוגלת לשנות את המציאות, אנו דוחים את יכולתה של יישות על-טבעית לבצע זאת. ביסודו של דבר, אנו טוענים, כי קיימת מציאות, ומציאות זאת היא העולם הזה, הסובב אותנו.
אנו דוחים סוביקטיביזם— שהוא הרעיון שמודעות האדם, מסוגלת, על ידי שינויים שכלתניים, לשנות את המציאות. ואנו דוחים את האמונה בעל-טבעי— שהוא הרעיון שקיים כוח עליון, עוצמה, אלוהים, או כל ישות אחרת, השולט, או משפיע על העולם הזה. מכך, שאנו א-תאיסטים, אבל גם א-גרמלינים וא-סנטה קלאוס. אנו כופרים בכל סוגי העל-טבעי ומקבלים רק את הטבעי.
וכיצד עובד העולם הטבעי? על בסיס חוקי הסיבתיות— סיבה המובילה לתוצאה, ועל בסיס הטענה שכל דבר בעולם פועל על פי טבעו. אין ניסים, אין מקריות בכל הקשור לארועים נסיבתיים. אין טעם להתפלל, שכן אין למי להתפלל, ואפילו אם מישהו היה שומע את תפילותיך, הוא לא היה יכול לעשות דבר בנידון, היות ודברים נשארים כפי שהם ופועלים על פי טבעם. האם זה אומר שבני-האדם כפופים לסיבתיות? בהחלט כן, אך אנו ממשיכים לטעון, שצורה אחת של סיבה ותוצאה מקורה ברצון החופשי, ובבחירתו של האדם. האדם ניחן ברצון חופשי, ביכולת בחירה, ובכוח להפעיל את תבונתו, או לא להפעילה. ובחירה זאת יכולה להוות סיבה ראשונה בשרשרת נסיבתית עוקבת חדשה.
כעת הבה נפנה לענף השני, אפיסטמולוגיה. באפיסטמולוגיה מילת המפתח היא "תבונה". אנו טוענים שהתבונה היא המקור היחיד לידע ובהקשר זה אנו מבחינים אותה ממיסטיקה. מיסטיקה, או תורת הנסתר, היא ההשקפה שקיים מקור ידע לא-תבוני, לא-חושי.
התבונה מתבססת, בראש ובראשונה, על נתוני החושים ובשימוש בתורת ההגיון. באמצעותם אנו מסוגלים להגיע למסקנות. במסטיקה, לעומת זאת, האמונה היא שניתן לוותר על נתוני החושים, על ההגיון, ועל תהליך ההנמקה. במיסטיקה, האדם זוכה, באורח נסתר, בנקודת ראות ישירה, לא-מתווכת, של המציאות— שיכולה להיות אמונה (שהיא סוג אחד של מיסטיקה), התגלות, אינטואיציה, טלפתיה, וכו'. ולמרות, שאינני יכול לציין את כל הטענות נגד התפיסה המיסטית בהרצאה קצרה שכזאת, אני מעוניין להציג את הגישה האוביקטיביסטית לנושא, והיא שלילת כל סוג של מיסטיקה.
חשוב לציין שלושה יסודות בסיסיים לתבונה. היסוד הראשון אומר, שהתבונה מתבססת על נתוני החושים. ראיה, שמיעה, טעם, מגע וריח. אנו טוענים שנתוני החושים תקפים לגמרי ומהווים מקור לכל ידיעותינו. ולכן, אנו דוחים, מכל לשון, כל רעיון, מתקופת היוונים והילך, שמרמז שנתוני החושים אינם תקפים, שנתוניהם משלים את האדם, שהוא אנו מסוגל להבחין בין נתוני החושים לבין הזיות, שאם קיימים חייזרים חושיהם יהיו שונים משלנו. וכו' וכו'.
כל זאת נסקר בספרות האוביקטיביסטית, וכרגע אני מעוניין להעניק לכם נקודת מבט ראשונית.
על בסיס תצפית חושית, האדם ניחן ביכולת המיוחדת ליצור מושגים, או הפשטות. ספרה של איין ראנד Introduction to Objectivist Epistemology, עוסק בנושא זה— כיצד נוצרים מושגים והפשטות. ראנד, טוענת, שגם מושגים הינם אוביקטיבים. כלומר, הם אינם תוצר שרירותי של החברה האנושית, ואינם מתגלים מאלוהים, כפי שטענו אפלטון וממשיכיו הנוצריים. ניסוח מושגים והפשטות הם דרכנו לארגן נתונים חושיים, אך הם אוביקטיבים ויש חוקים מוחלטים לאופן ניסוחם. לכן, אם וכאשר נשתמש בהם כיאות, נוכל לטעון שיש בידנו ידע אוביקטיבי. ובכדי להשתמש בהם כיאות, יש לנסחם בעזרת חוקי הלוגיקה. הלוגיקה היא כלי התבונה והיא נהגתה על ידי אריסטו, האוביקטיביזם מתחייב באופן מוחלט ללוגיקה האריסטוטלית, שמהותה אומרת שלא ניתן לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה. אין דבר שיכול להיות A ולא A באותו הזמן, או באותו האופן. זוהי המהות של חשיבה לוגית והגיונית— להרכיב את הנתונים ללא סתירות. ומדוע אסור שיהיו לנו סתירות, מפני שברצוננו לדעת את המציאות והחוק הבסיסי על פיו היא פועלת הוא A הוא A, במציאות אין סתירות. מה שנובע מהשימוש בתבונה כמקור לידיעה הוא שניתן להסתמך על המסקנות אליהן הגענו. ידיעותינו וודאיות, ולכן אנו דוחים את התפיסה הספקנית. ספקנות, היא התפיסה, שאין אמת מוחלטת, אף אחד לא יכול להיות בטוח בכלום, הכל משתנה על פי השקפה, "מה שנכון עבורך אינו נכון עבורי", וכו'. אנו דוחים תפיסה זאת לחלוטין! אנו גורסים שהאמת אוביקטיבית, הגיונית, ושכל טענה שהוסקה כראוי היא מוחלטת. אפילו העובדה שבחדר זה יש פחות ממאה אנשים היא נצחית ובלתי משתנה, וכל עוד צויינו זמן ומקום מסויימים, בחדר זה יהיו פחות ממאה אנשים. אזי לגבי התפיסה שאין אמיתות מוחלטות, כל אמת היא מוחלטת, אך בכדי לזהות אמת מוחלטת יש להשתמש בתבונה. המיסטיקנים חושבים, שקיימת אמת. כדי להכירה, הם טוענים, שמספיק להחשף לעולם באופן פאסיבי והאמת תציג עצמה בפנינו. הספקנים חושבים, שהאמת, אם היא קיימת, קיימת רק במוחנו, היא סוביקטיבית ומשתנה מאדם לאדם ולכן אין אפשרות לדעת בוודאות דבר על העולם החיצוני. באוביקטיביזם, אנו טוענים, שאמת היא התאמה (קורספונדנציה) בין המציאות לבין תפיסתנו השכלית. בין מודעות לקיום. עלינו להסתכל החוצה— לעולם, בכדי לזהות את האמת ולא פנימה— לתוך נפשנו. אך אין זה מספיק להסתכל החוצה בהמתנה שדוגמה כלשהי תכה בפנינו— כמו שיאמרו המיסטיקנים. עלינו להסתכל החוצה ולעבוד. עלינו להשתמש בשיטה הנכונה לבחון את העולם, והשיטה הזאת, כפי שניסיתי להציג כוללת: תצפית, ניסוח מושגים והפשטות, ושימוש בחוקי הלוגיקה— להבדיל מהמתנה פאסיבית להארה שבעקבותיה נזכה בידע וודאי.
מה לגבי רגשות, אתם שואלים? ואנו אומרים, שרגשות נובעים מהערכים אותם האדם מחזיק. אין ברגשות כל רע, וכדאי שתהנו מהם כמה שתוכלו, אך הם אינם מהווים מקור לידע, והעובדה שאתה מרגיש ששתים ועוד שתים הם שש אינה נחשבת.
כעת, הבה נפנה לאתיקה, את האתיקה האוביקטיביסטית אפשר לתאר במילה אנוכיות, או דאגה לצרכים אישיים. בכל הנוגע לאתיקה אל לנו לשכוח את הבסיס המטאפיסי עליו דיברנו קודם. האפיסטמולוגיה מציינת, שעלינו לנסח ידע, מכל סוג, באופן תבוני, ולכן עובדה זאת תקפה גם לגבי העיסוק באתיקה, והיא אינה יכולה להיות מבוססת על גחמות, שביניהן אכלול את רגשותי, רגשותיך, רגשותיה של החברה כולה, או רגשותיו של אלוהים אם היה קיים. מאבקי האנושות העכשויים, אודות מהי מוסריות נכונה, מתרחשים בין אלו הטוענים להתגלות אלוהית, לבין אלו הטוענים, כי "מה שנחשב מוסרי נקבע על ידי החברה". אנו טוענים, ששתי הקבוצות הללו טועות. שתיהן מסרבות לזהות כי המציאות והתבונה אוביקטיביים, ולכן כשאנו פונים לדון במוסריות, עלינו לשאול "מה במציאות מעלה את הצורך במוסריות?" צורך זה אינו שרירותי, אך "מה הופך אותו להכרחי?".
על פי איין ראנד, הצורך במוסריות נובע מכך שהאדם הוא יצור חי, ובכדי לחיות עליו לפעול בצורה מסוימת. והשאלה העולה, "האם אין טענה זו נכונה לגבי שאר החיות?". כמובן שכן, אך שאר החיות אינן זקוקות למוסר, שכן הן אינן פועלות מתוך בחירה אישית, או רצון חופשי. הן פועלות באופן אוטומטי לשמר את קיומן. כפי שאנו עדים מצפייה בעולם, בני האדם אינם פועלים באורח דומה. האדם מסוגל להתאבד, לרצוח וליצור אי-סדר כולל. אם ברצונו לשמור על חייו עליו להתיחס אליהם כמטרה— כתכלית, ולזהות את כל התנאים האוביקטיבים הנדרשים, על פי טבעו, בכדי לקיים תכלית זו. תובנה זו מובילה אותנו לשאלה "מה האדם צריך לעשות בכדי לחיות את חייו?", "מה, על פי אוביקטיביזם, יחשב כמעלה בסיסית?". הגדרתה הראשונית של מעלה היא פעולה שבעזרתה נוציא לפועל את ערכינו. מעלה עבור האוביקטיביזם אינה צניעות, או עוני. המעלה הבסיסית בעיננו היא שכליות, השימוש בתבונה, הפניה הראשונית למחשבה והבנה. אנו טוענים, שהאדם מתקיים על ידי השימוש בתבונתו. התבונה אינה עיניין שולי, והיא אינה בלעדית לשחקני שח ופרופסורים מנותקים מהחיים. היא צורך מעשי וחיוני. היא הייתה חיונית לבניית כלי העבודה ולגידול היבול הקדומים ביותר. כל דבר אשר משמר את חיינו: רפואה, טכנולוגיה חדישה, וכל חידוש אחר, הינם תוצר יכולת תבונת האדם, ולעומת זאת כל אסונותינו וכשלונותינו, לאורך השנים, הינם תוצרי טעויות שהיו אנטי-תבוניות— טעויות אישיות. מכך שבאוביקטיביזם המידה-הטובה הבסיסית ביותר היא תבוניות (או רציונליות). רציונליות מובילה למידות-טובות נוספות, מידות שאינן מהוות תכלית, כי אם דרך לממש את חיי האדם.
לדוגמא, עצמאות, היא מידה הכרחית— בעזרת שימוש בשכלנו, אנו מסוגלים להגיע למסקנות על ידי הפעלת שיקול דעת, להבדיל מאדם אשר מקבל את החלטות הסמכויות השונות שסביבו. עצמאות היא פועל יוצא של רציונליות, שכן ניתן לומר, שאם אדם אינו חושב באופן עצמאי, הוא אינו חושב כלל, אלא מחקה את דברי האנשים שסביבו.
באופן דומה, יושר, או הגינות— היכולת לפעול על בסיס דעות אישיות, היא מידה הכרחית, כי מה הטעם לחשוב ולבסס דעה אישית, אם אינך מתכונן לפעול על פי מסקנותיך.
פרודוקטיביות— השימוש בשכל ליצירת עושר גשמי, היא מידה הכרחית, ובלעדיה האדם אינו מסוגל לשרוד. וקיימות מידות-טובות רבות אחרות.
מי הוא שצריך ליהנות מכל פעולותיך? האם מישהו ביקום אחר? לא, קיימת מציאות אחת! האם החברה? לא, "החברה" מורכבת מאנשים פרטיים ואינה מתקיימת כיישות עצמאית. כל אדם ניצב לפני אותה הבחירה: חיים, או התנהלות אל המוות. וכיוצא מזה חייו שלו, או חיי אחרים. על פי האוביקטיביזם, אתה הוא שראוי להיות הנהנה מפעולותיך, כלומר מוסריות על פי אינטרס-אישי-רציונלי— שבה כל אדם חיי על פי תבונתו ולמען תועלתו האישית. בלי להקריב את עצמו למען אחרים, ובלי להקריב אחרים למען עצמו.
בשיח היום-יומי מוצגת המוסריות באופן שונה. קיים אדם אלטרואיסט שמקריב את עצמו בשביל אחרים, ומנגד, קיים אדם אנוכי שמקריב אחרים למען מטרותיו האישיות— "המצב הטבעי", כפי שמכנה זאת תומס הובס, "חתוך את גרוני למענך, או שאני אחתוך את גרונך למעני".
אוביקטיביזם רואה חלוקה זאת כשגויה ועל כן דוחה את שתי הצדדים שהוצגו. באוביקטיביזם אנו נגד "חיתוך גרונות". אנו מאמינים, כי ניתן לחיות מיצירת עושר, וצרכי החיים, באופן אישי, או במסחר עם אנשים אחרים— החלפת ערך בערך כשהתועלת הינה הדדית ובהסכמה הדדית. אלו שחיים על פי קוד מוסרי זה, ועל פי ערכים אלו, אינם צרכים לחשוש ולתהות עם עליהם לפעול באורך מוסרי או מעשי. אך בימינו מקובלת התפיסה שמוסריות היא הקרבה עצמית, ואלו שמנסים לחיות באופן זה מגלים שמוסריות מסוג זה אינה מאפשרת חיים. ומכאן הם נקרעים בין הרצון להיות מוסריים,לבין הרצון לממש את חייהם, רצון שנתפס כמעשי אך לא מוסרי. דיכוטומיה זו נתפסת על ידי אנשים רבים כברורה מעליה, אך לא כך באוביקטיביזם. כיון שפעולה מוסרית היא פעולה שמשמרת ומעצימה את יכולת החיים, היא תחשב כמעשית. ומכך שהדרך היחידה להיות מעשיים היא לפעול באופן מוסרי.
כעת, אנו מגיעים ליישום החברתי העיקרי של מוסריות— הפוליטיקה. הפוליטיקה הינה יישום המוסריות בכל הנוגע לשאלות חברתיות. ומילת המפתח לתאור התפיסה האוביקטיביסטית בנושא היא "קפיטליזם" או Laissez Faire Capitalism, הדורש הפרדה מוחלטת בין רשויות המדינה והכלכלה, באותו אופן בו הכנסיה מופרדת מרשויות המדינה בארה"ב. כך שבאומרי "קפיטליזם" אינני מתכוון לכלכלה מעורבת שהיא הישום הקיים של קפיטליזם, אשר מורכבת, מתפיסות פשיסטיות, סוציאליסטיות, קפיטליסטיות ואחרות, שנזרקו לסיר אחד ועורבבו יחדיו לבליל של רעיונות סותרים.
באומרי קפיטליזם, אני מתכוון לשוק הפועל באופן חופשי לחלוטין, אשר זכויות הפרט מהוות את יסודותיו. אני חש לציין כי באומרי "זכויות הפרט" אני מתכוון לניסוח המקורי של האבות המייסדים של ארה"ב. אינני מדבר על זכויות העובר, אלא רק על זכויות אנשים שכבר נולדו. כמו כן, בזכויות, אינני מדבר על הזכות לטוס לחופשה בפלורידה, או הזכות לעבודה מובטחת, או לטיפול רפואי חינם, או לזכות למעון יום, וכו', וכו'. כוונתי בזכויות הפרט היא הזכות לחיים, הזכות לחופש והזכות לפעול למען השגת אושר ורכוש— רכוש שהושג ממאמץ אישי.
תפקיד הממשלה על פי האוביקטיביזם, הינו להגן על זכויות הפרט, ורק עליהן (שכן החברה היא אוסף של פרטים). כיצד ניתן לחלל זכויות אלו? ממה הממשלה צריכה להגן עלינו האזרחים? למעשה, ישנה דרך אחת בלבד למנוע מאדם את הזכות לחיים, חופש, ורכוש, על ידי הפעלת כוח פיסי ישיר, גניבת רכושו, קשירתו, דקירתו, וכו', או על ידי הונאה— שמהווה הפעלת כוח עקיף, בה אדם מנושל מרכושו על ידי סילוף העובדות, כך שלמעשה האדם נותן את אישורו לגניבה שלא ביודעין.
בחברה, שפועלת על פי יסודות האוביקטיביזם, הממשלה היא הסוכנות שתפקידה למנוע את השימוש בכוח ישיר או עקיף. הסוכנות שתפקידה להעניק לכל אדם פרטי את הבטחון כי רכושו, שהושג ממאמץ אישי, ישאר שלו, ושבשטחו הפרטי יוכל לפעול ללא התערבות אף אדם או קבוצה אחרת כל עוד הוא נמנע מפעולות איבה או מתכנונן. באותו אופן, שהממשלה אינה מתערבת בענייני יומו של האדם הפרטי אין היא מעניקה לו הטבות. היא אינה מחלקת דמי רווחה, או טובות מיוחדות מכל סוג. הממשלה אינה תומכת באנשים פרטיים או בקבוצות. היא אינה מעניקה "הגנות" מיוחדות לצופי טלויזיה, או למשקיעים בבורסה, או לאנשי עסקים גדולים, או לאנשי עסקים קטנים, או לפועלים, או לחקלאים, או תמיכה כספית לסטודנטים, וכו', וכו'. קפיטליזם טהור אומר "הנח לפעול, הנח לעבור", ללא מדינת רווחה, ללא ביטוח לאומי, ללא ביטוח רפואי כפוי.
אלו סוכניות מטעם המדינה כן מתקיימות תחת קפיטליזם טהור? המשטרה— שתפקידה להגן על האזרחים מפושעים מבית, הצבא— שתפקידו להגן על האזרחים מאויבים מחוץ, ומערכת המשפט— שתפקידה ליישב מחלוקות באופן תבוני וללא הצורך להתדרדר למלחמות רחוב, מלחמת כל בכל. אנו גורסים שהפרדה קיצונית ועקבית בין הממשלה לפעולת השוק הינה הכרחית בכדי לאפשר לאנשים הפרטיים הפועלים בו, לשמור על זכויותיהם. כל ניסיון לשלב פיקוח ממשלתי בכלכלה, כפי שקיים כיום, מתרחב, כפי שניתן לראות ביום-יום, לחלוש על תחומי חיים אחרים תוך נטילת סמכויות פיקוח רבות יותר בידי הממשל. אנו מחזיקים בדעה כי הפועל היוצא של כלכלה מעורבת חייבת להיות דיקטטורה, לא כחזון מחייב, אלא כחזון שיתרחש אלמלא יחול שינוי באופן ההתנהלות הקיים. בכלכלה מעורבת הממשלה יכולה לפעול לטובת קבוצה חברתית מסוימת תוך הענקת הטבות יתר— הטבות אשר פוגעות בקבוצות חברתיות אחרות, שמימנו את ההטבות מכספי מיסיהם, כיוון שהממשלה אינה ארגון יצרני. פעולה זאת של הממשלה, גורמת לכך שקבוצה חברתית אחרת מבקשת יותר פיקוח והטבות שינתנו גם לה. ואז מגיעה קבוצה אחרת, ואחרת, ואחרת... כך התנהלה ההסטוריה של כל כלכלה מעורבת, ובחינה היסטורית מעלה גם, שכל מערכת פיקוח ממשלתית גורמת ליצירת תקנות פיקוח נוספות, וכיום, המפלגות הפוליטיות השונות אינן מעלות פקפוק בסברה שהחברה זקוקה ליותר פיקוח. הן פשוט נחלקות על בסיס תקנות הפיקוח שהן דורשות.
ניקח לדוגמא את ארה"ב, הליברלים דורשים פיקוח רב יותר על הכלכלה, בעוד בכל הנוגע לדת, רוחניות ומוסר הם מתנגדים לו. ומנגד השמרנים, מתנגדים לפיקוח כלכלי, אך דורשים פיקוח על חופש הבחירה והחשיבה, המתבטא בחוקים נגד גסויות, חוקים נגד הפלות, הוספת התפילה לבתי הספר... מבחינה מסוימת השמרנים גרועים מהליברלים, שכן הם פועלים להחדיר את הפיקוח הממשלתי בצורות אידאולוגיות אינטלקטואליות למחשבת תלמידים חסרי ישע. הנקודה היא, שלמרות ששתי המפלגות נאבקות ביניהן, שתיהן פועלות ליישום אותה תוצאה— ממשלה גדולה יותר ויותר פיקוח.
כעת אנו מגיעים לאומנות, אותה אינני יכול לסכם במילה אחת, אך אני חושב שהצורה הטובה ביותר לתאר את האומנות הראויה על פי האוביקטיביזם היא אומנות מונחית ערכים— כלומר אומנות שמציגה את העולם, כפי שהציגו אריסטו (ואיין ראנד אחריו). עולם כפי שהוא יכול להיות וכפי שראוי שיהיה.
עולם כפי שהוא יכול להיות, כיוון שהמציאות היא הבסיס לקיום כולו והעולם יכול להתקיים רק במסגרת גבולותיה, לכן איננו מעוניינים לדמיין, כיוון שלדמיון אין כל קשר למציאות, ומה שאפשרי בדמיון אינו אפשרי במציאות. אך לא רק עולם כפי שהוא יכול להיות כי אם גם כפי שראוי שיהיה. האומנות המשמשת כהשראה, היא דרך להעניק לאדם אנרגיה להמשיך להאבק עבור חייו.
החיים מעמידים קשיים בכל מקום ולכל אדם. האומנות המתמקדת בערכים, במידה הטובה, בהענקת השראה היא הזרם הרומנטי. ולכן קוראת איין ראנד לאסתטיקה שלה רומנטית ריאליסטית. המתמקדת במה שיכול וראוי שיהיה. ואם אשתמש בספרות כדוגמא, מדובר ברומנים המציגים גיבורים הפועלים במסגרת עלילה הגיונית.
הזרם הרומנטי ריאליסטי עומד בניגוד לזרם הנטורליסטי. הנטורליזם דבק בטבעיות, וטוען כי אין עלילות בחיים האמיתיים ולכן הדמויות הספרותיות שהוא מציג מתנהלות ללא תכלית. כמו כן טוען הזרם הנטורליסטי, כי אין גיבורים בחיים האמיתיים , קיים רק האדם הפשוט מעבר לגדר— דיוקן המאפיין את המעמד הבינוני של שנות העשרים, את האריסטוקרטיה הרוסית בשנת 1870, וכו'.
הזרם הרומנטי ריאליסטי מציג דמויות גדולות מהחיים, שאינן כבולות לזמן ומקום מסויימים, מה שהופך אותן לאוניברסליות. לדוגמא, דמויות כמו סיראנו ד'ברזרק.
לצד הבקורת של איין ראנד כנגד הזרם הנטורליסטי, התנגדה איין ראנד לאומנות המודרנית. התנגדות זאת ניתן להבין לאור הכינוי לו זכתה האומנות המודרנית (הידועה גם) כאומנות הלא-אוביקטיבית— אומנות המציגה כתמים, נקודות, וכו', אשר האומן מרגיש באופן מיסטי, או סוביקטיבי, כמייצגים מימד אחר. את התפיסה הזו, האוביקטיביזם שולל לחלוטין כלא-פילוסופית. בנוסף, במקרים בהן מציגה האומנות המודרנית תוכן ברור, זהו תוכן של אימה. היא אינה מציגה את השכן הנורמלי, אלא את השכן המושחת, השתיין, המשוגע, הרצחני והמפלצתי. וכאשר תמונה זאת מוצגת בספריו של ג'ימס ג'ויס על ידי משפטים בני 400 עמודים המלאים "בחידושים לשוניים", זהו המקום לקבוע את הגבול, או שלמעשה הרבה לפני.
במוסיקה, האומנות המודרנית מתבטאת במלודיות אטונליות— ללא מפתח.
אם ברצונכם לראות אומנות חזותית המייצגת את ערכי האוביקטיביזם צפו בעבודותיו של מיכאלאנג'לו. באומנות זאת קל לראות את תפיסת האדם אותה אנו מעודדים— גאה, בטוח, תבוני, מוסרי, ישר...
עד כאן הסקירה המהירה. אני מקווה שקיבלתם את הרושם של מערכת שלמה. מערכת, שבהינתן בסיס תפיסתי ופיסי של העולם, מובילה למוסריות מסוימת והכרחית, ובהינתן מוסריות זו, נובעות פוליטיקה ואומנות הכרחיות.
הזרם האוביקטיביסטי אינו מתייחס לפילוסופיה כמשחק. אנו רואים בה ככוח חיוני המניע את העולם. האדם שורד בעזרת שכלו ומושגיו. הפילוסופיה מעניקה לו את המושגים והרעיונות הבסיסיים, אשר הינם כה מהותיים, שהם משפיעים על כל משתתפי החברה ללא קשר למקצוע, רקע סוציו-אקונומי או השכלה. אין צורך ללכת לבית ספר בכדי ללמוד פילוסופיה, אנו סופגים אותה מסדרות הקריקטורות בעיתון, מילדים ברחוב, ומכל מקום בו אנו סופגים את ערכינו ורעיונותינו. זוהי פילוסופיה.
איין ראנד נתנה הרצאה בשם "פילוסופיה: למי היא נחוצה?" במכללת ווסט פוינט בארה"ב, והתשובה לשאלה זו היא "אתה!" איננו חושבים שרק אתה זקוק לה, אנו חושבים שכל העולם זקוק לה. לדעתנו, פילוסופיה היא המניעה את ההיסטוריה ולשם הדגמה אתן לכם תקציר היסטורי של התפתחות האנושות. תקציר זה יהיה קצר יותר מהצגתי את עקרונות האוביקטיביזם, אך הוא חשוב בכדי להבין מדוע אנו מעניקים חשיבות כה מכרעת לפילוסופיה.
למעשה, הפילוסופיה נחלקת לשני זרמים בסיסיים הנאבקים ביניהם וממשיכים, מצד אחד את דברי אפלטון, ומנגד את דברי אריסטו, שהיה תלמידו.
אפלטון האמין במיסטיקה ובעל-טבעי. באתיקה שלו, הוא האמין כי על האדם לוותר על אושרו בעולם הזה למען הקולקטיב. הוא תמך בדיקטטורה של הפילוסופים. כך שהוא מהווה את ההפך הגמור לעקרונות האוביקטיביזם.
אריסטו, אומנם החזיק בשרידים מדברי מורו אפלטון, אך רעיונותיו קרובים יותר לעקרונות האוביקטיביזם.
את יצוגה המובהק ביותר של הפילוסופיה של אפלטון ניתן לראות בהסטוריה של העולם המערבי, בתקופת ימי הביניים. אם אתם מכירים תקופה זו, אתם מודעים לתנאי החיים הירודים, לתוחלת החיים הקצרה, למגפות השגעון, לעובדה שאלו שנחשבו קדושים וצדיקים שנתפסו כהתגלמות המוסריות, היו צועדים למדבר לענות את גופם, היו שותים מי כביסה, וכו', וכו'. הם היו עושים כל שיכלו בכדי להרוס את הגוף הגשמי, אשר בו קוללו, וזאת בכדי להמלט מעולם זה ולשחרר את נפשם לגן-עדן.
במאה ה-13, רעיונותיו של אריסטו, שנשכחו מכבר במערב, הוחיו מחדש על ידי תומס אקווינס ואלברטוס מגנוס. הם גרסו שהיקום קיים ומציאותי וכי ניתן לשלב בין הדת והמדע. השימוש בתבונה מאפשר להכיר יקום זה, ומאפשר לממש את טבעו של האדם. אקווינס אומנם לא עסק בפוליטיקה, אך הרעיונות שהעלה העניקו לבני התקופה את כרטיס היציאה מעידן ימי-הביניים. שינוי שיחסית לתקופה היה זריז ביותר (זיכרו שלא הייתה בתקופה זו אמצעי תקשורת המונים), והוביל לרנסאנס, לנאורות, כששיא עידן הנאורות התבטא בייסודה של ארה"ב, כמדינה החופשית הראשונה המקדמת את זכויות הפרט כבסיס לחוקה. האבות המייסדים של ארה"ב היו אריסטוטליים בכל מובן. הם האמינו בקיומם של היקום, התבונה ובזכות לשאוף לאושר. מנגד הם התעלמו מהדרישה לסבל והקרבה עצמית למען הטוב שבעולם הבא. הטרגדיה היחידה הייתה, שהם היו גם נוצרים, לפחות בכל הקשור לעקרונות המוסר, והם ניסו לגשר בין בסיס אריסטוטלי לבין עקרונות המוסר האפלטוניים נוצריים. הם לא האמינו באלוהים הנוטל חלק פעיל בהתנהלות היקום, שכן הם היו דאיסטים, אך הם ניסו לכלול יסוד מסוים שלו בדבריהם. וזוהי הסתירה העומדת בבסיסה של ארה"ב. ארה"ב נוסדה על בסיס התבונה וזכותו של הפרט, לצד מנה גדושה של אלטרואיזם והקרבה עצמית. שילוב הפכים זה אינו יכול להתקיים לאורך זמן, וכל שניתן לשאול הוא מי מהגישות תסיים את המאבק כשידה על העליונה. זוהי תערובת רדיואקטיבית שאינה יציבה, והאדם שעשה את ההבדל היה עמנואל קאנט בשנים 1724-1804. הפילוסופיה שלו הפכה הכוח השולט במשך 200 השנים האחרונות. זוהי פילוסופיה כה מיסטית, כה מנוגדת למציאות, כה מנוגדת לפרט שהוא גורם לאפלטון להראות כמעט כמו אוביקטיביסט. כיום כל העולם הוא קנטיאני. ואנשי הרוח, ממשיכי דרכו, הצליחו להרוס את הפוליטיקה האמריקאית המקורית, להשמיד את הקפיטליזם, לבטל את רעיון האינטרס האישי, באומרם שהתבונה חסרת ישע, באומרם שאין לדעת את המציאות, ובהביאם את האנושות למצב התרבותי אנטי-ערכי, אנטי-חירות שקיים היום.
הפילוסופיה היחידה הקיימת כיום, שממשיכה ופונה למסורת האריסטוטלית היא אוביקטיביזם. אז במובן זה אנו מתייחסים אליה כבסיס המקורי של ארה"ב— כפי שהאבות המייסדים האמינו ללא סייג, אך סתרו שלא במודע. לכן, אנו טוענים שאוביקטיביזם היא התקווה לעתיד, כיוון שהיא הפילוסופיה שתומכת בתבונה ותומכת בפרט, ללא הסתירות הדתיות, ללא המיסטיקה וללא התמיכה בהקרבה עצמית.
איננו מאמינים בדטרמיניזם— שהוא הרעיון שהתנהלות היקום בלתי-נמנעת. אנו מאמינים שיש תקווה לעתיד, אפילו לאור מצבנו כיום. אין וודאות לגבי עתיד העולם, שכן בני-האדם ניחנו בחופש בחירה, ולכן אין אדם שיוכל לחזות את עתידנו ההכרחי. תוצאה שלילית היא אפשרית, ביחוד לאור העובדה שכבר צעדנו רחוק בדרך החתחתים. היא יכולה להתבטא במלחמת אזרחים, קריסת הכלכלה, מלחמה בינלאומית, וחשכת ימי הביניים מחודשת. אלו בהחלט תוצאות אפשריות, וניתן לראות אותן כבר בימים אלו. מצד שני, החיובי גם הוא עוד אפשרי, ואת גישה זאת מייצגת הפילוסופיה האוביקטיביסטית. רנסאנס עולמי מחודש המבוסס על הרעיונות היסודיים והערכים של האבות המייסדים, אשר לא עמדו על המשמר והתירו לרעיונות סותרים להתקיים. זהו הקרב מולו אנו ניצבים כיום, ואנו מזמינים אתכם להצטרף למאבקנו.

ההרצאה ניתנת לצפייה באתר מכון איין ראנד:
Introduction to Objectivism

רשימת קריאה

Thu, 20 Nov 2008 11:39:12 +0200

. The Fountainhead
. Atlas Shrugged
. “Philosophy: Who Needs It” in Philosophy: Who Needs It
. “Philosophy and Sense of Life” in The Romantic Manifesto
. “For the New Intellectual” in For the New Intellectual
. “Introduction” and “The Objectivist Ethics” in The Virtue of Selfishness
. “The Metaphysical Versus the Man-Made” in Philosophy: Who Needs It
. “Causality Versus Duty” in Philosophy: Who Needs It
. “The Ethics of Emergencies” in The Virtue of Selfishness
. “The ‘Conflicts’ of Men’s Interests” in The Virtue of Selfishness
. “Doesn’t Life Require Compromise?” in The Virtue of Selfishness
. “How Does One Lead a Rational Life in an Irrational Society?” in The Virtue of Selfishness
. “The Cult of Moral Grayness” in The Virtue of Selfishness
. “Man’s Rights” in The Virtue of Selfishness
. “The Nature of Government” in The Virtue of Selfishness
. “What Is Capitalism?” in Capitalism: The Unknown Ideal
. “‘Extremism,’ or The Art of Smearing” in Capitalism: The Unknown Ideal
. “The Roots of War” in Capitalism: The Unknown Ideal
. “Conservatism: An Obituary” in Capitalism: The Unknown Ideal
. “Racism” in The Virtue of Selfishness
. “The Cashing-in: The Student ‘Rebellion’” in Capitalism: The Unknown Ideal
. “The Anti-Industrial Revolution” in Return of the Primitive:The Anti-Industrial Revolution
. “The Psycho-Epistemology of Art” in The Romantic Manifesto
. “Art and Sense of Life” in The Romantic Manifesto
. Objectivism: The Philosophy of Ayn Rand by Leonard Peikoff

פילוסופיה: למי היא נחוצה

Thu, 25 Sep 2008 15:26:01 +0300

האם פילוסופיה חיונית לחיי האדם? במה תורמת הפילוסופיה לאדם הלומד אותה? האם עיסוק בפילוסופיה מסויימת יכול לגרום נזק?
אם עד יום זה הטחתם הצידה את הדיון הפילוסופי כתפל ומנותק מהמציאות בחנו את הנחותיכם שנית. בהרצאה זו, שקיימה איין ראנד באקדמיה הצבאית בווסט פוינט בשנת 1974, מסבירה ראנד מדוע חיי האדם תלויים בפילוסופיה אותה הוא מחזיק.
תודות לבועז ארד, מאתר “אנוכי”, ששקד על תרגום ההרצאה לעברית, ואישר את שימושה בפעילות המועדון.
קישור למאמר המתורגם באתר “אנוכי”:

המאמר המקורי מופיע בספרה של איין ראנד:
Philosophy: Who Needs It
כמו-כן ניתן להאזין להקלטת ההרצאה באתר מכון איין ראנד.